כמעט 40 שנה אנחנו נפגשים כאן, כדי לזכור את אירי. פעם בטקס

ממלכתי ביום הזיכרון, ופעם ביום השנה בטקס הפרטי שלנו.

פעמיים בשנה, זה אומר שהיינו פה, כולנו יחד, כמעט שמונים פעם.

ועדין מתקשים להאמין שזה קורה באמת.

 

בשנים הראשונות כשהגענו לכאן להר הזיתים. הדבר הראשון שהיה

נגלה לעין היה הטנדר הכחול של אבא. הוא תמיד הגיע ראשון יחד

עם אימא. לא לפני ביקור בכותל, המקום האולטימטיבי שלה כדי

למחות את הדמעות. הם היו ניצבים כאן ומודים לכל מי שבא לזכור

ביחד אתם.

 

השנים חלפו. אבא לא אתנו וגם אימא, וכך גם רבים אחרים מבני דורם שהיו איתנו כאן במשך השנים: חיימקה ויענקלה, יוסף, יעל, ברוך וגו'די, חיה ומנחם, מרלין, הלגה וג'ק. את מקומם תופסים באדיקות ובמסירות בני הדור השני, שממשיכים לפקוד את המקום הזה, למרות שבחלקם הכירו את אירי אך בקושי ובחלקם נולדו בכלל אחרי מותו.

 

הרבה שנים אני שואל את עצמי כיצד זה קורה, שאתם ממשיכים במסירות לפקוד את המקום הזה כבר 40 שנה.

התשובה היחידה האפשרית היא, שהיה באירי משהו מיוחד. מין ניצוץ שגרם לכך שלמרות פרק חייו הקצר הוא הצליח לכבוש כל-כך הרבה לבבות, בקרב משפחה חברים, מפקדים ופקודים.

 

אמא נהגה לומר, שהיה בו טוב לב יוצא דופן, שהייתה לו רגישות מיוחדת לאנשים. היא הייתה מצטטת את הדודה שאמרה, "כשהוא נכנס לחדר, האור נכנס יחד איתו". החברים שלו לפלוגה אמרו עליו שהגיע לו צל"ש על החיים, וזה בלי קשר לגבורתו ולנסיבות מותו.

 

בשנה שעברה, ביום נפילתו ה-39 ישבנו בבית באפקה, כבכל שנה, עם חבריו הטובים מהשכונה ומהצבא, שממשיכים לבוא אלינו באדיקות בכל יום זיכרון ובכל מוצאי יום כיפור.  אומרים: "תגיד לי מי חבריך ואומר לך מי אתה" – אני חייב לומר שיש לאירי חברים מדהימים ומסורים. וזה אומר משהו עליו ובעיקר עליהם.

ישבנו והרהרנו מה אירי היה עושה היום לו היה בחיים. הרבה השערות נזרקו לאוויר. אך הדבר היחיד שברור היה לכולם הוא, שהרבה אנשים היו אוהבים אותו, ושהרבה אנשים היו רוצים להיות חברים שלו.

 

אני מבקש להודות לכולכם, בני משפחה קרובה ורחוקה וחברים, להודות לכם על-כך שאתם ממשיכים לשאת את זכרו של אירי. על כך שאתם מקפידים להגיע פעמיים בשנה, כדי לזכור בחור צעיר, יפה ואהוב, שכל עוד אנחנו נזכור אותו הוא ימשיך לחיות, לפחות בלבבנו.

ותודה מיוחדת לרב יחיאל, שמלווה אותנו הרבה שנים.